תודה לכל 200 המשתתפות בסדנה משנה חיים שהתקיימה בשבוע שעבר בירושלים.
קשה לתאר את האווירה המיוחדת, המרפאה ששררה לאורך כל הסדנה.
השיתופים שלכן היו נסים, אחד אחד, נס אחר נס.
תודה על האפשרות להיות עדות לתהליכי ריפוי אישיים, ונשים שממש נפתחו לחיים.

אחת המשתתפות בסדנה סיפרה לנו: "בזכות הסדנה נפתחה אצלי כתיבה חדשה
ותודה על כך" וזה מה שהיא כתבה ושלחה מיד אחר הסדנה:

"מעלות ריח ענוג בפריחתן
משתעשעות ברוח החולפת,
מנמיכות קומתן,
שסערה מתקרבת
שושנים צחורות
אל על הן נושאות פניהן
מסמיקות מהשמש מהחם
לצדדים פרוסים ענפיהן מבקשות לקשט את המרחב
קוצים מגינים על שדרתן
על הפרח הענוג שבצמרתן
לא כל אחד יכול לגעת,
יכול לתלוש את רכותן
וגם עם עלוותן נתלשת
מרבד של שושנים
כשטיח היא פורסת

לו הייתי רק כמו שושן צחור
בעולמיך

הייתי יודעת תכליתי
לענג, לבשם, לשמור על אהבה בלבבות.
אולם בגלל שאיני יודעת
אני נדקרת בקוצים,
מאמינה לקשיים.
לא שומטת את ראשי שסערה קרבה,
רק נלחמת ברכותי, ונופלת.

לא נותנת לאוויר הנקי להישאף אל ראותיי,
מעלה בהם פיח ועשן
ולא מבינה איך הכל סגריר
ואין אויר,
לא נותנת לי להרים מבט למעלה ולבקש אהבה, חמלה, רכות,
מורידה את ראשי למטה
ורואה כאב צער ועצבות.

אוספת את זרועותיי אליי, חובקת אותי,
אם הייתי מסכימה לקבל ולתת במרחב,
היו הרבה נהנים מעלוותי,
ועם הפחד להיקרע ויפלו ממני חלקים
ומי יאספם?
הם היו שטיח חיי שעליהם אצעד את הצעד הבא.
לו רק ילדה שלי,
הייתי בעולמך.
לו רק זכרתי זאת ולא שכחתי
חיי היו כשושן צחור
אהבה"