פרעה הפנימי

מאמר מאת ד"ר טובי בראונינג

זמן של חגים הוא לא תמיד קל. שיעורי הדיכאון ואף ההתאבדויות נוסקים בזמנים אלה. אולם עם זאת, יש כאן הזדמנות לרפא ולהתרפא. בחג זה הבה נשאל, היכן החירות והיכן העבדות שלנו? היכן הפרעה שבנו, היכן העבד, והיכן שליח האל שאינו מוותר? לפעמים נראה, שאנחנו משקיעים יותר אנרגיה בבעיות שלנו מאשר בפתרונן. הצצה אל הלא-מודע תגלה, שבעצם אנחנו די מחבבים את הבעיות שלנו, ויותר נכון קשורים אליהן ואפילו מכורים אליהן ואל הביוכימיה של האדרנלין, הקורטיזול ושאר הירקות שהן מזרימות מדי יום במערכת שלנו. משימת ההיגמלות מהן אינה פשוטה והיא מותנית במחויבות מתמדת לעניין.

חשוב לזכור שלשלל הבעיות שלנו יש שימוש חיובי – בתנאי שבאמת נשתמש בהן לצמיחה ולגדילה, ולא ניתן להן פשוט להשתמש בנו. להשתמש בבעיותינו לחיוב ניתן רק כשאנו מתעוררים לראות באומץ מה בדיוק אנו עושים, מה חלקנו בעניין, מה המשחקים שאנו משחקים בדרך כלל שלא במודע. כך אנו מתעוררים, נהיים מודעים ומתחילים לצחוק. כבר אמרתי בעבר, מודעות אמיתית ת מ י ד מצחיקה. אנחנו באמת מצחיקים בכישרון היצירתי שלנו ליצור בעיות מכל דבר טוב בעולם.

כאשר אנו לא מתעוררים, אנו תקועים בבעיה שכל פעם גם משנה את האדרת של הגברת אך חוזרת בחיינו שוב ושוב בצורות שונות. התקיעות הזו היא העבדות שלנו, והיא יכולה להתקיים רק כשאנו ישנים ועובדים את ההתמכרות הביוכימית שהתרגלנו אליה, את המסרים של הדורות שהועברו אלינו לגבי סבל, את המשיכה הלא-מודעת שלנו לסבל. כדי לצאת לחופשי ולהיות בני חורין עלינו קודם כל לזהות את העבדות שלנו.

יודל

בעיה שאנו חווים בהווה מקורה לאו דווקא בהווה. כמעט ללא יוצא מן הכלל נמצא לה הדים בעבר. לא פעם נדמה לנו שנפטרנו מבעיות מסוימות, שגדלנו, שעברנו הלאה, כשבעצם אם לא התחייבנו להתעוררות חוזרת, זו רק הגברת שהחליפה אדרת. ואתם יודעים, לא צריך הרבה סוגיות, או "גברות" בחיים. בדרך כלל לכל אחד מאתנו יש שתיים שלוש גברות/סוגיות שבאנו הנה להבין, לחקור וללמוד, הן חוזרות על עצמן שוב ושוב כשבכל פעם הן נותנות לנו הזדמנות להתעורר ולהתרפא. בכל פעם יש לנו את הבחירה להמשיך לישון או לחקור אותן בסקרנות, אם כי לרוב זה ממש לא מרגיש כך שיש לנו בחירה.

בואו נביט לרגע בהדים הללו. ניקח בעיה שאנו מתמודדים איתה בהווה ונגדיר מה האישו שלה בעצם, מה הסוגיה. לדוגמה, האישו המרכזי של בעיה יכול להיות חיכוך עם סמכות, או קושי עם גבולות, או הצורך להיות תמיד חזקים. אם אתבונן היטב אראה שחוויתי סוגיה זו לפני שנה, ובעצם גם בצבא היא עלתה באדרת אחרת, ובעצם גם בתיכון היה לי משהו דומה שלא חשבתי על הקשר לכך, ורגע, סביב הסוגיה הזו גם בכיתה ב' הייתה לי איזו בעיה, ואתם יודעים מה, עכשיו אני נזכר שבכלל הכול התחיל בלידה שלי, לא, רגע, בחודש החמישי של העוברות שלי… זה בדיוק העניין, שהמקור הכי עתיק לבעיות שלנו לא תמיד זמין, כי עדיין לא פיתחנו בשלב ההוא זיכרון אינטלקטואלי, ולפעמים אף מחקנו תקופות שלמות של זיכרון מהעבר או מהילדות. כך אנו מתהלכים בלי מקורות מודעים, אלא עם מקורות שפשוט לוחצים על הכפתורים שלנו ללא הרף, עם זיכרון בתאי הגוף שלנו שלא מתחבר למודע.

מעבדות לחירות

היופי הוא שלא חייבים לזכור. אבוי לנו אם היינו תלויים בזיכרון. היופי הוא היכולת שלנו לומר היום – כל מה שאני נאבק אתו חייב להיות הד להד להד למקור. גם אם אינני זוכר, עלי לבטוח במה שאני חווה. על כן כל מה שאני נאבק אתו היום הוא הזדמנות לתיקון אמיתי, לריפוי, ללמידה מרתקת. לכן בעצם מה שנדמה לי שהוא הבעיה הוא לאו דווקא הבעיה, וכך גם קל פתאום למצוא לה פתרון ברמה העכשווית, המעשית, כי אני מוכן בעצם להתמודד עם השורש שלה שלא קשור להיום.

כל זה מוביל אותנו מעבדות לחירות ולמילה – עוצמה. כי אחת הבעיות הגדולות שיש לנו עם הבעיות שלנו… היא התחושה הקורבנית שלנו, שאנחנו חסרי אונים, שזה לא אשמתנו ולא אחריותנו, וזה בגלל שהוא כזה או היא כזו, או המצב כזה. וממקום של עבדות, כלומר, של קורבנות, אי אפשר לעשות דבר, אי אפשר לצאת לחופשי.

אבל קל לדבר וכל כך קשה באמת לוותר על העבדות והקורבנות שלנו, על הפרעה המעביד והמקרבן שלנו. כמו בסיפור יציאת מצרים, אנו עוברים מכה אחר מכה ולא נכנעים, ממשיכים להיאחז בעבדות, בקורבנות. ולא חשוב כמה נסים יקרו לנו בדרך וכמה החופש בנו צועק להשתחרר באמת, או כמה הניצוץ האלוהי מראה לנו שהוא גדול יותר מכל המשחקים והטריקים המפתים של החרטומים שלנו, שהמקל-נחש שלו בולע בקלות, אנחנו ממשיכים להילחם ולסרב לצאת למדבר – ללא נודע המפחיד. אנו מעדיפים את העבדות והסבל הנודע מאשר את המדבר המסתורי. ואכן, תשע מכות קשות לא שכנעו את המצרים לשלח את עבדיהם לחופשי. רק המכה העשירית, מכת הבכורות הספיקה לזמן מה – עד שהתחרטו ורדפו אחריהם – להטות את המאזניים לכיוון החופש. הו, כמה קשה לנו להשתחרר. בואו נשאל מהו הבכור שלנו? מה צריך למות בנו כדי שניכנע לכמיהה לחופש – בלי תנאים – ונצא אליו, בלי לדעת מה הוא טומן בחובו.

פסח – אכן המכות פוסחות עליך רק אם אתה מתעורר, רק אם אתה מוכן לעשות הכול כדי לצאת לחופשי, בלי תנאים – מדבר או לא מדבר, רעב או לא רעב. וגם אם תתלונן שם על סיר הבשר והדגה, והבצלים והשומים וכל הטוב שנראה לך פתאום שהיה שם בארץ הסבל והעבדות שלך ותרצה לחזור למוכר החביב, תמשיך ללכת אל הארץ המובטחת. אז תוכל באמת לומר מה נשתנה הלילה הזה – הלילה, החושך של הלא נודע שבדרך כלל מפחיד אותנו – מה נשתנה בי שאני מוכן לצאת אליו? ואילו הפתעות הוא מגלה לי? למשל, שלא כשם שציפיתי וחששתי, כשאני יוצא לחפשי פתאום אני רואה שאני לא לבד, שכולנו יחד יושבין ומסובין – כל חלקיי חוזרים אליי, כל הפיצולים של העבדות שלי מתאחים לשלמות שהיא אני, כשאני מוכן לצאת את מצרים, שוב ושוב, ללא תנאי.

חג חירות שמח