אופס!

הי,
השיתוף הזה הוא *אופס, כי אני לא יודעת מה אכתוב.
בדרך כלל אני משתפת בתהליך לאחר מעשה, אחרי שכבר פתרתי את העניין, והיום אני בתוך זה עדיין וזה אופס גדול בשבילי לשתף בזמן אמת.
חזרתי מהשיעור אתמול בסערת רגשות שהלכה וגברה בלילה. כנראה שהתרגילים שאנחנו עושים בכיתה הם עוקפי שכל, והתעורר אצלי משהו מאוד עמוק ומהותי.
השכל התבלבל לגמרי והשליטה המוחלטת שלו התרופפה….
עשיתי תרגיל התמקדות בזמן השיעור, העליתי עניין פיזי שמפריע לי ותוך שתי דקות כבר הייתי בפתרון.
בת הזוג שלי לתרגיל, החכמה והחדה, אמרה לי לחזור אחורה לתחושה, לא לברוח לפתרונות ולהרשות לעצמי להיות עם המקום החסר. היה לי מאוד קשה.

פתאום נפל לי אסימון: כמה אני בורחת מהר לפתרונות כדי לא לחוות את הקושי.
הדבר היה מאוד מחכים והאיר את עיני ואז הגיעו מחשבות קנאה, כמה מבריקה החברה לכיתה ואיך היא קלטה את זה.
אח"כ חברה אחרת הציעה לי להיות יותר נוכחת בשיעור ולשתף. שמתי לב שככל שאני מכירה
יותר ויותר את החברים בכיתה, ככה יותר קשה לי לשתף, וזה דכדך אותי עוד יותר.

חזרתי הביתה עם עננה כבדה מרחפת מעלי ומועקה שהולכת וגוברת.
לפני השינה ניסיתי להתמקד במה אני מרגישה, וזה פתח בתוכי תיבת פנדורה…
נכנסתי למערבולת נוראית של רגשות, מחשבות, תחושות, המון עניינים עלו, המון קולות דיברו, הבנתי דברים מאוד עמוקים ומיד שכחתי מה הבנתי, עלו קולות שאמרו משהו וכנגדם מיד עלו קולות שאמרו את ההיפך. התבלבלתי לגמרי, השכל איבד שליטה לחלוטין.
אמרתי לשכל שישב בצד עכשיו ורק יתבונן מה קורה.

בבקשה, עכשיו הגוף מוביל!
חזר ועלה העניין העיקרי: שאני לא משתפת את הקרובים שלי במה שעובר עלי, יותר קל לי לשתף זרים. ניסיתי לדמיין איך אני מבקשת דברים, או מנסה לשתף את המשפחה והרגשתי פחד נוראי כמו הר שאין מצב שאני עוברת אותו. שוב ניסיתי להבין. זה הרי לא הגיוני… מהילדות ועד היום אני הילדה הטובה והמוצלחת במשפחה. תמיד קבלתי שבחים על הכול. אף פעם לא הראיתי מצב של חולשה או הזדקקות לאחרים, אף אחד לא שם לב מה קורה איתי.
מתחת לפני השטח ולקשיים שאני עוברת, רק כשאני טובה ומוצלחת אני מקבלת אהבה ותשומת לב, מה יקרה אם אני לא אהיה מוצלחת במשהו?
יש לי פחד גדול להיות סתם אדם מהשורה. אז אף אחד לא יראה אותי.
אימא שלי סיפרה, שפעם, כשהייתי קטנה, היא לא הרשתה לי משהו ואני נשכבתי על הרצפה בבכי ורקעתי בידיים וברגלים. היא התעלמה ממני ויצאה מהחדר. מאז כבר לא עשיתי זאת יותר. אימא אמרה שהייתי חכמה והבנתי מהר מאוד את המסר. בקיצור…לא אכנס לכל הסיפורים וההסברים השכליים.
נרדמתי מאוד מאוחר והתעוררתי מוקדם בבכי מחודש.

הרגשתי גוש בגרון שיורד לתוך הלב, הלב כאילו מושך את כל השרירים אליו, וזה כואב, פיזית.
כל עמוד השדרה מהראש עד הזנב כואב לי. עכשיו אני חווה בדיוק את המקום שבו שמים את היד ב"הפעמת לב זנב".
הרגשתי היטב על בשרי את הספר "גוף נפש".
עדיין מרגישה את כל שרירי הליבה מכווצים לתוך עמוד השדרה, מחזיקים בכוח לא לשחרר.
אין לי פתרונות הפעם… אני נשארת עם הבכי והכאבים. נושמת…    *אופס!
שבת שלום
באהבה

**הערה: ביום לימודים תלמידים מתרגלים טכניקות תקשורת וטכניקות נענוע שמעלות סוגיות גוף נפש מהתת מודע ומאפשרות לחוות ולהרגיש אותן ולבחור האם להישאר כפי שאני רגיל/ה או לבחור ולגלות משהו חדש.

*על המושג 'אופס' מתוך הספר 'עוצמת הרכות' מאת ד"ר טובי בראונינג – "סימנים חיוביים, המצביעים על כך שתהליך הריפוי מצוי במלוא התנופה, הם השינויים המופיעים לראשונה מחוץ לדפוס הרגיל, שבו נתקעה המערכת. מפעימים ברחבי העולם מכנים אותם "אופסים" (ראשי תיבות של Out Of Pattern). אופס חדש עשוי להתבטא באופן פיסי, מנטלי או רגשי, והוא כולל כל חוויה חדשה שאיננה חלק מהדפוס הקבוע. לדוגמה, אדם המופעם אמר דבר מה שלא אמר מעולם, חש תחושה שלא חש מימין או הרשה לעצמו לעשות דבר שלא יכול היה לעשות עד כה וכו'.
חוויות בלתי שגרתיות אלה מראות לנו כי שבו החיים אל גופנו ואל נפשנו, וכי התקליט השבור שהתנגן בנו ללא הרף, השתנה סוף סוף. חוויות אלה עשויות להתגלות אלינו לא רק בזמן ההפעמות, אלא גם בין הפעמה אחת לשנייה, שכן גלי ההפעמה ממשיכים להדהד דרך שכבות הווייתם."