אל תחכי לבשורה מטלטלת כדי להתחבר לעצמך.

 

דורית דילמאת: הדס קדמיאל. פורסם בפברואר 2017

דורית דיל, עוד רגע בת 63, אמא ל 5 ילדים, שאחד מהם נפטר לפני 20 שנה כשהיה בן 13 בעקבות תסמונת לרסן. מרפאה בריפוי ועיסוק, מומחית בהתפתחות. מדריכה ומורה בתחום כבר שנים רבות.

החיים הביאו את דורית לתפקד בעומס רב, עם עבודה וילדים והיא עשתה זאת בהצלחה מלאה.
יחד עם ההצלחה דורית שלמה גם מחיר בריאותי ואישי כבד מאוד. להלן סיפורה:

אחרי מות הבן

לאחר שבני נפטר, חסרו לי השעות שטיפלתי בו ונוצר לי חלל. הייתי באבל וצער בפנים וכלפי חוץ – לתפקד לתפקד, לא לעצור לרגע דל. הייתי מוכנה לעשות הכול רק לא להיות באבל. הוספתי מטופלים, הוספתי שעות עבודה, הלכתי להרצות הוראת חינוך מיוחד. הרגשתי שאני צריכה להיות בנתינה אבל לא הבנתי שאם אני נותנת ונותנת ולא מקבלת, אני מתרוקנת.

מחיר ההצטיינות, ה-'להיות טובה'

הייתי מאוד מוצלחת בכל התחומים. בכל מקום שיבחו אותי ונהנו מההצלחות שלי, אבל לא ידעתי שדווקא הרדיפה אחר ההצלחה היא זו שיוצרת מחלה בתוכי ושוחקת אותי עד כדי סיכון חיים. זה נכון שהאגו מקבל הרבה ליטופים כשאני מצטיינת, אבל אני פשוט לא נמצאת בחיים. זה היה כמו כלא.
חייתי בשביל לעשות, אבל לא היה לי אותי. אין זמן להרגיש, אין זמן לנשום.
יכולתי לשבת על זרי הדפנה, אך בכל סיפור ההצלחה הזה לכאורה אני בכלל הייתי בהישרדות, בכלל לא ראיתי אותי, עד שהתגלו אצלי גידולים ממאירים.

לבלוע את הכעס

לקחתי אחריות על ה – כ – ל, החל מהמשפחה שלי ועד כל אחד ואחד מהמטופלים שלי ולא היה שום מקום לעצמי. לפעמים היו עולים קולות של כעס ותסכול אבל פשוט בלעתי אותם מהר פנימה והמשכתי לדאוג לכולם. הייתי נאכלת מהכעס וגם לא ביטאתי את עצמי מול בעלי. את הכול הכנסתי פנימה, שתקתי והמשכתי לעשות את מה שצריך.

בחיי עברו עליי כל כך הרבה טראומות והתמודדויות לא פשוטות, ביניהן הקשה ביותר הייתה מות בני ובתוך כל זה אף פעם לא הרשיתי לעצמי להגיב לכך ולעבד את זה כפי שאני צריכה, כי זה סתר את כותרת ה- 'מצטיינת', ה- 'אימא טובה' או ה- 'אשה טובה'. השמירה על הכותרת הזו פשוט שחקה והחלתה אותי יותר ויותר.

גידול בשביל לגדול

המשכתי לעבוד והכל היה כרגיל עד אותו רגע שבבדיקה שגרתית הרופא הודיע לי שהתגלה אצלי סרטן.
עד אז הייתי קמה כל בוקר ומכינה רשימת מטלות להמשך היום. לא משנה אם הייתי עייפה, אם הרגשתי לא טוב, אם היה קשה לי – העיקר לעשות V על כל מה שהרשימה שלי מכילה. כמובן שלא נשמתי כי איך מישהו שעובד 12 או 14 שעות ביום יכול גם לנשום ???
ולפעמים אחרי כל כך הרבה שעות עבודה, אם הטלפון היה מצלצל ואפילו שהשעה הייתה 23:00  חייבים לענות "כי אולי אוכל לעזור למישהו שצריך עזרה?" אך מי שבאמת הייתה צריכה את העזרה הזו הייתה אני! שחייתי באי הלימה. לא הייתי קשובה לעצמי ולא ידעתי אף פעם לומר "לא"  לכל מי שפנה לעזרתי. לא יכולתי לומר "כן" למנוחה, לרגיעה, לנשימה הכל כך בסיסית, לחיים.

ואז הגיע ההלם הגדול… וקבלתי מתנה עצומה – גידול ממאיר במעי הגס עם 20 "חברים" פוליפים שכולם נמצאו ממאירים!! וחוץ מזה היה גם גידול ממאיר על התוספתן –"חגיגה אמתית".
לא הבנתי איך זה יכול להיות? למה זה קרה דווקא לי? זו הייתה מציאות קשה שהיה צורך להתמודד אתה. אך משהו בתוכי ידע שהגידול הגיע בשביל שאני אגדל ממנו ועכשיו זה מה שצריך להיות. מתוך החושך נתגלה לי האור והגעתי ל"עוצמת הרכות".

אם מבטאים כעס – לא אוהבים

במהלך הלימודים גיליתי שבתור ילדה למדתי שאם מבטאים כעס זה אומר שמפסיקים לאהוב. אז מה? אני אכעס ואפסיק לאהוב את הבעל שלי? את הילדים שלי?? לא הייתי מוכנה ואפילו פחדתי לכעוס. עד שהבנתי שאמונה זו היא לא נכונה בכלל.
הבנתי שהגידול שלי היה ביטוי של כעס לא מבוטא, כי הרי לילדה טובה ומצטיינת אסור לכעוס. התחלתי לבטא את הכעס שלי ולדבר עליו. בעלי היה בהלם בפעמים הראשונות שאמרתי לו שאני כועסת. אך הוא התרגל והביטוי הזה פשוט שיפר את התקשורת בינינו בצורה משמעותית.

שיעור עוצמתי במיוחד

אני זוכרת שיעור אחד שהביא אותי למודעות ולהבנה מחודשת עד כמה חייתי באי הלימה. אי הלימה בין היכולות והצרכים האמתיים שלי לבין התכניות שלי בחיים.
בשיעור הבנתי באופן עמוק יותר שהגידול כביכול היה הגורם ה"מפריע" לחיים שלי, אך בעזרת הכלי המופלא שלמדתי בשיעור הבנתי עד כמה הגידול הוא ההזדמנות לשנות לטובה את האופן בו חייתי.
תוך כדי תרגיל הנשימה מצאתי את עצמי מודה לגידול שאפשר לי לגדול ממנו ולהתחיל לחיות ביותר הלימה עם הצרכים שלי. כשנשמתי באמת באופן עמוק על פי ההנחיה בשיעור, הרגשתי את החיות שהנשימה מאפשרת, הרגשתי את השלווה שהיא מאפשרת לי וזה חיזק אצלי דברים שעלו בטיפול שעברתי לפני כן- ללמוד להגיד "כן" ל"לא".

לא עוד עומסים מטורפים, לא עוד להיות בשביל כולם חוץ ממני, כן להתחבר אל הצרכים שלי, אל האימא הטובה הפנימית שאוהבת אותי ללא תנאים. כן לזהות את הדפוס שלא יודע לומר לא, שפוחד שאם אומר לא אז לא יעריכו אותי מספיק, לא יאהבו אותי, ולבחור אחרת. כל נשימה חידדה עוד יותר את הצורך לומר כן לעצמי!!
אי ההלימה בתוכי הקרינה על מערכת היחסים של עם בעלי ועם הילדים שלי. בעקבות התהליך כל התקשורת בינינו השתנתה.

הביקורת

בעלי, במקצועו יועץ ארגוני ועושה ביקורת כך שבאופן טבעי הביקורת שלו מגיע גם אליי, למה עשית ככה ולא ככה? למה עכשיו? למה קצת הרבה?… בעבר כשהוא היה אומר לי דבר ביקורת הייתי פשוט משתבללת לתוך עצמי ובראשי היו מחשבות: 'הוא לא רואה אותי'. 'הוא לא מעריך את כל מה שאני עושה? למה רק שואל למה למה?..' לא הייתי אומרת כלום, רק בולעת כל כך הרבה תסכול וכעס לתוכי.

באחת העבודות שהגשתי במהלך הלימודים המורה כתבה לי משוב: 'איפה את מבקרת את עצמך? אולי בעלך הוא המתנה הכי גדולה עבורך?'. כשקראתי את זה ממש כעסתי. מה היא כותבת לי שהביקורת הזאת זה מתנה? בעלי הוא מתנה? זה שכל הזמן מבקר אותי ואני צריכה לבלוע את כל הכעס והתסכול שלי-מתנה???
לקח לי זמן לראות שהיא מאוד צדקה והבנתי שהוא באמת המתנה שלי. הוא המתנה החיצונית שלי שמספרת לי כמה אני מבקרת את עצמי. בזכות ההכרה הזו התחלתי לזהות איך אני מבקרת אותי וכך בכל פעם שראיתי שאני עושה את זה, יכולתי להוריד את הביקורת הזו מעצמי.

באורח פלא, ראיתי שככל שאני עושה עבודה פנימית עם הביקורת בתוכי, כך גם בעלי מוריד את דברי הביקורת שלו באופן אוטומטי אפילו בלי שאדבר.
פתאום התחלתי לשים לב שגם אני שואלת שאלות ביקורת ממש כמו בעלי, והחלטתי לשנות את השאלות, מ-למה ככה? ל-בשביל מה זה קורה? מה זה בא ללמד אותי? התקשורת בינינו השתפרה בצורה משמעותית.

ממחשבה בלתי אפשרית לשגרה יומיומית

בזכות עוצמת הרכות עשיתי שינוי עמוק ומשמעותי מאוד. מה שהיה נראה בלתי אפשרי עבורי, הפך להיות חלק מהתנהלות היומיומית שלי.
היום אני לא רואה במנוחה בעיה – אין יום שאני לא נחה בו. אני יותר בהלימה עם הצרכים שלי ועם מה שנכון לי.
פעם הייתי מסיימת למלא את כל הרשימה גם כשהייתי מותשת לחלוטין, היום, אני עדיין מכינה רשימה, אך אם אני עייפה בסוף היום אני מניחה לרשימה והולכת לישון, ואין לי שום רגשי אשמה, אני עושה את זה בלב שלם.
פעם אם קרה שאיחרתי – הייתי יורדת על לעצמי ומרגישה שלא עשיתי מספיק, היום, גם אם אני מאחרת – אני נושמת אליי ומבינה כבר שיש דברים שלא תלויים בי, ויש עוד המון דוגמאות.

ביום ההולדת שלי, הילדים קנו לי כיסא נדנדה מעץ כדי שאוכל לנוח וספל שכתוב עליו ' JOY YOUR LIFE ', עד היום אני משתמשת בהם.

 

אם משהו מהדברים דיבר אליך, כנראה שזה בדיוק הזמן לפגוש אותך ולהטיב עם חייך.
תוכל/י להצטרף למגוון פעילויות בעוצמת הרכות:
קליניקה לימודית – לפרטים לחצ/י >
טיפולים פרטיים אצל מטפלים מקצועיים – לחצ/י >
קורס התפתחות אישית – לחצ/י כאן >

לפרטים נוספים צרו קשר: 052-8336980