צמיחה, חיוניות, נעורים, התחדשות.

עוצמת הרכות מלמדת אותנו שאין אור בלי חושך ואין חושך בלי אור. היא מראה לנו את האתגרים שעומדים לפנינו בדרך לצמיחה ומימוש, ואיך הכול בסופו של דבר עובד לטובתנו.

צמיחה, חיוניות, נעורים, התחדשות.
כמה בוהקות ומלאות הבטחה המילים האלה. כמה אנחנו חושקים בהם וכמה מלמדים אותנו לחשוק בהן. וואו. להצליח, להשתנות, לשבור את תקרת הזכוכית. הדמיון שניצת, ההנעה שמתעוררת. הצליל של המילים האלה: צמיחה, חיים. כל כך מרגש, נותן לנו אופק להסתער עליו.

העניין הוא שמשהו חמק מאיתנו בחגיגת הצמיחה. שכחנו שיש עוד צד למטבע הזה. צדה השני של ההתחדשות והחיות היא היכולת לתת למשהו בי למות. הדרך היחידה להתחדש היא לתת למה שצריך למות- למות.

העובדות הפשוטות מצביעות שכשיש רק בנייה וגדילה ללא הרס, כשיש חיים שמתרבים וגדלים ללא מוות- אנחנו מגדלים סרטן בגופנו.

האמת היא שכדי שאוכל לשבור איזושהי תקרת זכוכית או אפילו לעשות צעד אחד חדש- עלי לתת למי שאני רגילה לקרוא "אני" למות לרגע. כי האני הזה, זה שאני מכירה, לא היה עושה בחיים את הצעד החדש שאני מתה לעשות. אבל הרבה פעמים אנחנו פוחדים מכדי לתת לדבר הזה שזמנו תם למות. בכך אנחנו משולים לאותו ילד בן שלושים שמסרב להתבגר, לצאת מבית הוריו ולחיות את חייו.

אנחנו פוחדים לעשות את הצעד. אז מה נשאר? —
אנחנו. תקועים על המקפצה.

לפעמים החיים סבלניים ורחומים איתנו, אנחנו יורדים מהמקפצה בתחושת החמצה אבל מקבלים מקפצה נוספת. הזדמנות שנייה. לפעמים הם פחות עדינים. ואז אנחנו נופלים מהמקפצה מבלי שתכננו לקפוץ וחוטפים בפנים את מה שלא העזנו לנחות אליו עם כפות הרגלים.

לפעמים אנחנו נשארים עומדים על המקפצה, לכודים במחשבה על "מה היה קורה אם…", ומגדלים מרירות. המקפצה נרקבת, קמלה ומתה ואיתה חלקים בנו. אלא שלגודל האירוניה דווקא אלה הם החלקים שהיו יכולים להוביל אותנו לחיות שלנו.

למעשה אנחנו מפחדים להניח לדבר שעליו למות בנו למות- ומקריבים במקומו את מה שעתיד היה להיוולד.

בכל לידה יש מוות. כשמשהו בתהליך הלידה שלי עם ביתי השלישית נתקע הבנתי שאני לא מאפשרת למוות להיות חלק בלידה הזאת. חשבתי ש"קטן עלי" לידה שלישית. הייתי צריכה לתת לחויות העבר מהלידות הקודמות שלי למות כדי שאוכל להיות בתהליך הזה ולאפשר לו לקרות. ובאמת רק אז זה קרה. ואם לא הייתה שם המיילדת שלי ששלפה אותי מההתרפקות הזחוחה שלי על העבר אל תוך הלידה הזאת דרך הגוף- כנראה שהלידה הזאת הייתה מסתיימת בניתוח קיסרי או לכל הפחות זירוז ואפידורל.

בלידה זה מוחשי עד כאב. אבל לידה היא לא רק כשבא ילד של ממש אל העולם. לידה היא כל יום חדש שיש בו הזדמנות עבורנו לעשות משהו אחר, להרוג דרקון, להעז לזוז מאזור הנוחות או סתם להזמין למשקה את מי שרצינו והיססנו. בכל נשימה יש לנו אפשרות לתת לעצמנו למות לישן ולהיוולד לחדש.
בכל נשימה! אתם קולטים?
עד כדי כך נדיבים הם החיים כלפינו.
עד כדי כך.