“מדוע בחרתם להיות מטפלים?”

"מדוע בחרתם להיות מטפלים?" נשאלנו בשיעור משותף, תלמידים צעירים ובוגרים של בית הספר להכשרת מטפלים ב"עוצמת הרכות" על ידי מורתנו מפתחת השיטה, ד"ר טובי בראונינג ז"ל.
זה היה ממש באמצעו של דיון תוסס על סוגיות טיפוליות, והשאלה שנשאלה כאילו נועדה לטרוף לנו את כל קלפי החשיבה.
אם כן, מדוע בחרנו להיות מטפלים?
ניסינו לענות לטובי ואולי בעיקר לעצמנו. תשובות כנות ועמוקות עלו במעגל:
כדי לרפא את החברה
כדי לרפא את עצמנו
כדי לחקור וללמוד את גופנפש האדם
כדי להתפרנס ממה שאנו אוהבים
כדי לתרום מעצמנו לעולם
כדי לא להיות לבד בעולם
ועוד ועוד תשובות עלו בפני הקבוצה כחלקי פאזל שאין אנו יודעים מה יצטייר בסופו.
"תהה הסיבה אשר תהה" הסכימה טובי בראונינג, "אך מה אם תיפתחו לאפשרות, שעצם בחירתכם להיות מטפלים, ולקבל אל הקליניקה שלכם אדם למפגש טיפולי, ניתנה לכם בזאת האפשרות של שעה לאהוב" !
כמו רוב הנוכחים בכיתה שתקתי לרגע מוקסם. מנסה להבין את משמעות המשפט שזה עתה שמעתי, אך יותר מכל חשתי כמה אני צמא לתשובה שכזו: "שעה לאהוב".
בלימודי "עוצמת הרכות" העמקנו התלמידים בטכניקות של "הפעמות" (ניענועים בקצב פעימות לב עובר), באנטומיה, פיזיולוגיה, פתולוגיה, פסיכולוגיה, בטכניקות קשב, התמקדות, גשטעלט, דימיון מודרך, ועוד תהליכי גופנפש מרתקים..
הדרישות מהתלמידים הן גבוהות, וככל שאתה מגביה ללמוד, כך אתה מעמיק בתהליך האישי שלך, אך האם כל אלו עבור "שעה לאהוב?" האם אנחנו מטפלים כדי לאהוב?
מסתבר שבכל תהליך של ריפוי אנחנו לא יכולים לבד. לא בפן האישי ובטח שלא בפן החברתי. לא כמטפלים ולא כמטופלים.
אולי יכולת ההתעלות של המטפל קשורה בבחירה שלו, אם במודע ואם לא, להעניק לאחר את מה שהוא עצמו כל כך זקוק לו, ובתנאי שלא יפסח על התהליך שלו עצמו.
כיום, כמטפל, אני מבין שכל מטופל אשר בוחר להגיע בגופו החולה או נפשו הפגועה לטיפול, מבקש בעצם לחזור לאהוב.
והמטפל, כן, אני כבר מוכן להודות, מבקש בדיוק כמוהו, את האפשרות הזו לזכות בשעה לאהוב.
לאהוב אם כן, זהו ערך טיפולי, וחלק בלתי נפרד מתהליך של ריפוי.