תנו כבוד לחסימה

מאת: ד"ר טובי בראונינג מפתחת השיטה

"באשר לחסימותינו, אסונותינו, חסרונותינו ובעיותינו יש לזכור את הדברים הבאים: הזהב נמצא בבוץ שבתחתית הנהרות, היהלומים גלומים בחימר דביק ופשוט, פנינים נוצרות רק בצדפות פגומות, ופרח הלוטוס-סמל החיים- צומח משורשים בתוך הרפש"

מהן בעצם חסימות?

תשובה לשאלה זו נעוצה בעובדה שחסימות משותפות לכולנו. חסימות הן אולי סמל להיותנו בני אנוש.

טיבן של חסימות הוא נוקשות. באוקיינוס הזורם של גופנו, פועלות החסימות כסכרים, כמחסומים נוקשים. מה גורם להם להיווצר?

כל טראומה עלולה ליצור חסימה. טראומות משמעותיות, ארוכות טווח, התרחשו כבר בשנותינו הראשונות עלי אדמות. היינו אז פגיעים, תמימים, מלאי אמון ונוחים לקליטת רשמים.

לכל אחד מאתנו מנת הטראומות שלו. רבים מאתנו הועברו בלידה מרחם חשוך, בטוח וחמים לחדר מסנוור, קר ומלא יללות של יילודים. רגע אחד אתה חלק מאמך, עטוף בכל החום, הרטיבות, הרוך והחלקלקות, וברגע הבא מתמוטט עליך עולמך – מגרשים אותך החוצה, חי או מת!

נסו לתאר לעצמכם את המאבק המתיש שהיה עליכם לעבור בזמן שגורשתם החוצה, כשהקירות מועכים אתכם ומוחצים את פניכם. אתה תשכח, הם חושבים. האומנם שכחת?

נכון שאיננו זוכרים את לידתנו באורח מודע, אבל גופנו אינו שוכח דבר. מערכת העצבים שלנו משמרת את כל מה אשר קרה לנו בזיכרון התאי. הלידה עצמה, עצם כניסתנו לעולם הזה, עלולה להיות הטראומה הראשונה והמכרעת ביותר בחיינו. למרבה המזל, בימינו מתחילים לשנות את התהליך לטובה, אך עדיין במרבית בתי החולים, ארוכה הדרך ללידות אוהבות.

על מנת לשרוד, אנחנו ממיתים את עצמנו!

הרהרו שוב בים הזורם בתוכנו, בקצב הרצוף של החיים ובנוזליות הטבעית שלנו. אירוע טראומתי מזהיר מפני סכנה, ומנגנון ההישרדות שלנו מגיב בנטישת הרכות, בהקשחת השרירים, בקפיאה במקום ובעצירת הנשימה. במילים אחרות, אנחנו עושים כל מה שמנוגד לחיים. על מנת להתגונן מהסכנה אנחנו מתקשים וכביכול, מתים קצת. זהו פרדוקס: על מנת לשרוד, אנחנו ממיתים את עצמנו!

כשחולפת הסכנה, אנחנו אמורים לחזור למצבנו הקודם: הרך, החי והזורם. אבל לרוב הדבר אינו קורה, ואנחנו נשארים תקועים, נאחזים בהגנה.

איזון בריא, זרימה חופשית של רגשות וחיוניות, נוצרים באופן טבעי על-ידי מערכת תנועתית, נוזלית ורכה. כשהחסימות נעשות מוצקות, הן מכווצות את שרירינו, את אברינו ואת תאינו, וכך, גם רגשותינו ומחשבותינו מתכווצים וסובלים.

כשהיינו צעירים מאוד היינו ספונטניים, דיברנו אל זרים, חייכנו אליהם, צחקנו, בכינו, הבענו את רגשותינו בטבעיות. עד מהרה למדנו, שכשאנו מבטאים את עצמנו באימפולסיביות, וכשאנו מגיבים מתוך תחושת בטן ללא כל עכבות, משהו עלול לקרות: אנחנו עלולים להינזף, להיענש או אפילו לספוג מכות. עם הזמן, אנחנו מפתחים את האמונה שלא משתלם להיות ספונטני, "ספונטניות, פירושה צרות" או "אני חייב לשלוט בעצמי כדי לא להיפגע". המסר שקיבלנו והאמונה שפיתחנו הם שהגוף מסוכן! וכי ההקשבה לגוף, צרכיו ותשוקותיו אינה מתקבלת באהבה או בעידוד.

כדי לפתור את המצב המבלבל הזה היינו מוכרחים לפתח שיטה שתסייע לנו לשלוט בגוף הטורדני הזה. אט-אט אנחנו מגלים תחבולות שונות, דרכים להתנתק, לעצור ולחסום את הזרימה הטבעית של הדברים. אנו מקשים ומשריינים אזורים מסוימים, או קורסים פנימה כנכנעים באזורים אחרים, כדי להיחלש וכדי לא להיות מאיימים. לעתים, אנחנו מתנפחים כדי להגן על עצמנו. אבל יותר מהכול, אנחנו שולטים בנשימתנו.

נשימה וחיים, אחד הם. לנשום נשימה מלאה פירושו לחיות חיים מלאים. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחיות חיים מלאים, כי עלינו להיות "טובים" ולשלוט בעצמנו. לכן עלינו לחסום את נשימתנו.

אין דרך טובה יותר להתרחק מתחושות הבטן ה"מסוכנות" שלנו מאשר לחסום את נשימתנו ולעשותה שטחית כך שלא נוכל להגיע אליה. נפלא! מצאנו דרך לחיים בטוחים יותר, היא בנויה מחיים וממוות לסירוגין.

אחרי שחלפה הסכנה, כשבגרנו וחיינו אינם תלויים עוד באחרים, אנחנו רשאים להניח לחסימותינו, לנשום בחופשיות, לשוב ולזרום. האומנם אנחנו עושים זאת? נראה שלא. לרוב הפכו חסימותינו לטבע שני, עד כי איננו מודעים להן עוד, וודאי שאיננו מסוגלים לשחררן. "הצלחנו" להפוך למדכאים של עצמנו. אנחנו ממשיכים לחיות עם חסימותינו, שהפכו בינתיים לגושי סלעים, וכל ניסיון של דחיפה לא ימיס אותם. הגורם היחידי שיש בכוחו לחולל את הנס הגדול הוא הרכות. כמה זמן עלינו לצעוד בנתיבי הקושי והמאבקים עד שנגלה את רכותנו?

מה בעצם חשוב כל כך בחסימות?

החסימות עוזרות לנו לחיות בביטחון רב יותר, אפילו אם עלינו להמית את עצמנו קמעה. הבעיה היא שחסימותינו, שבעבר כנראה סייעו לנו לשרוד בטווח הקצר, הפכו לאיום על ביטחוננו, ברגע שנעשו לתכונות קבועות. ההיאחזות בחסימות גורמת לנו לחיות כאילו אנחנו נמצאים בסכנה מתמדת, בכוננות ובציפייה למכה שתנחת עלינו.

על מנת להבין טוב יותר את העניין, חישבו שוב על חסימתנו כעל סכר החוסם את נהר חיינו הזורם, את בריאותנו ואת האנרגיה שלנו. דמיינו מה קורה משני צדי החומה: הזרימה הטבעית משתבשת באופן ברור. הנוזל (דם, לימפה, אנרגיה) אינו יכול להגיע בקלות לאזורים מסוימים במערכת, אלא אם כן תתרחש הצפה. החלק המבודד מעבר לחומה לא יקבל די הזנה חיונית, בעוד שבצדה האחר של החומה ימשיך הלחץ לגאות. ההפרעה שנוצרה – כאב או מחלה – עלולה להתבטא בצד החסר של "הסכר" או באזור העודף. בכל מקרה, זהו רק סימפטום של חוסר האיזון הכולל.

הזיכרון שמתחת לחסימה

דפוסי החסימות שלנו הם ייחודיים לכל אחד מאיתנו. כמו כן, הם אין-סופיים. למרות זאת, באופן מדהים, אנחנו מצליחים להישאר לגמרי בלתי מודעים להן!

אפילו כשנוצרים באדם מחסומים גדולים ביותר, והשרירים שלו מתכווצים כאילו הם מתאמצים לשאת משא כבד, לרוב הוא אינו חש בכך. האדם כבר התרגל למחסומים, הם נעשו טבע שני עבורו. הדבר היחידי שהאדם יכול לחוש הוא הבעיה או הכאב הנובעים מהחסימות.

כשהסכרים בגופנו נעשים קבועים ויציבים, הם חוסמים בפנינו באופן מוחשי חלקים של  עצמנו, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית. כשהחסימות מפנות את מקומן: ה"סיפורים" החבויים בחסימות, הקשורים לטראומות שגרמו להן, והרגשות והתחושות שהקפאנו בקרחונים שלנו, צפים מעלה, משתחררים ועוזבים את גופנו.

בעבר, כשהתרחשו הטראומות, עצרנו את הנהר והקפאנו את הדברים המפחידים כדי למנוע מבעדם לפגוע בנו. בכך לא הועלנו לעצמנו, אלא הקמנו אנדרטה לטראומה. כך נשארה הטראומה מקובעת בתוכנו במהלך כל חיינו, ולמרות שהתעלמנו ממנה היא השפיעה על כל המערכת שלנו! כעת, עם פינוי החסימות, מתהפך התהליך וההפרעות מתפרקות כדי לזרום במורד הנהר והחוצה דרך ערוצי הניקוי. כשהחלקיקים הביוכימיים מהם בנויה "האנדרטה" נשטפים בנימי הדם, הם מעוררים ביציאה מתאי המוח זיכרונות נושנים המסייעים לאינטגרציה חשובה, לשלמות ולבריאות.

למרות שהזיכרונות עשויים להופיע עם התרככות החסימות, הם אינם חיוניים לתהליך הריפוי. כל אדם מגיב באופן שונה. יש המתחברים בקלות לזיכרונותיהם, יש שמעלים דימויים שונים מתוכם ויש שמכוונים יותר לרגשותיהם. אין דרך אחת לריפוי.

רבות מן הטראומות הראשונות שגרמו לחסימות בגופנו, התרחשו לפני שהתפתח זיכרוננו האינטלקטואלי. אנו אולי איננו זוכרים זאת, אבל תאי הגוף אינם שוכחים. זיכרון תאי הוא עניין ביוכימי, והתאים מסוגלים לשחרר את החומרים הכלואים בהם, בין אם אנו זוכרים ובין אם לאו. כשהחסימות משתחררות, אנשים נעשים מודעים לרגשות שאחסנו בגופם, לאו דווקא לפרטים המסוימים של האירוע שנשכח זה מכבר.  המודעות חשובה יותר מהעלאת הזיכרונות. ההקשבה לגוף ולרגשותיו משמעותית מכל. רק כשאתה חווה זאת בעצמך, אתה יכול להבין את ההרגשה  של "לבוא הביתה", למצוא בתוכך את היהלום שאיבדת.

אל תיכנסו למלכודת השיפוטים

יש להיזהר מייחוס כל משמעות שלילית למונח "חסימות". בשכל השיפוטי שלנו, אנו נוטים לתייג אותן כ"בעיות". החסימות גונזות את ההבנות העמוקות ביותר של חיינו. יש לזכור, שהפוטנציאל הגדול ביותר לריפוי מצוי בבעיה עצמה! המקום שבו נמצא הפצע הוא המקום שהגוף מכוון אליו את מרב תשומת הלב, ובו ומסביבו מופעלים אין ספור תהליכי ריפוי. ואמנם, הפצע והריפוי הם שני פנים של אותה אנרגיה. כך גם בפציעה רגשית.

כל בעיה או טראומה, גם כשהיא כואבת מאוד, היא בעלת פוטנציאל להעיר אותנו לשנות כיוון. יש בכוחה לסמן נקודת מפנה ברורה, לידה מחדש וריפוי.

מתחת לכל כאב יש פוטנציאל לתענוג!

לכולנו יש חסימות, טראומות ופציעות. עם זאת, השימוש שאנחנו עושים בפוטנציאל הטמון בהן, להרס או לגאולה, תלוי בנו בלבד. "מעז יצא מתוק", הוא סוד החסימות. חסימה היא מעצור בפני החיים – מכסה מוות. יש צורך במכסה מוות רק במקום שיש חיות עצומה! לכן יש לתת לחסימות את הכבוד המגיע להן. בחסימה עצמה טמונה העוצמה.

כל אנרגיה חזקה יכולה להיות שימושית להפליא, או לגרום להלם קשה! (חשמל, למשל ). באותם אזורים שאנחנו מרגישים בהם כאב, אנחנו יכולים להרגיש בעוצמה רבה גם את החיים. הדבר תלוי בנו. כשהיא אסורה, תהפוך הנאה מודחקת לכאב, וכאב, לעתים קרובות, אינו אלא הנאה מוכחשת.

הרהרו בכך. מתחת לכל כאב מונח הפוטנציאל הגדול ביותר שלך לתענוג!

בהיותנו חלק מן המין האנושי, ספגנו במהלך ההיסטוריה אזהרות רבות נגד התענוג. צברנו בתאינו מטען כבד של פחד ואשמה. מינקותנו נתקלו ניסיונותינו הטבעיים להתענג בתגובות זעם ובענישה. מדוע התענוג מעורר פחד שכזה?

באשר לחסימותינו, אסונותינו, חסרונותינו ובעיותינו יש לזכור את הדברים הבאים: הזהב נמצא בבוץ שבתחתית הנהרות, היהלומים גלומים בחימר דביק ופשוט, פנינים נוצרות רק בצדפות פגומות, ופרח הלוטוס – סמל החיים – צומח משורשים מתוך הרפש.

המפתח לריפוי, לשלמות ולאושר מוצנע בחסימותינו. לעולם אל תתקרבו לחסימה, שלך או של אחר, בלי לרחוש כלפיה אהבה וכבוד. כאן, בביצה, שוכנים האוצרות.

בסדנה: סודות הגופנפש ליצירת שינויים בחיים בקלות ובמהירות!