להגיד לו, או לא? (שיתוף אישי)

כשהצטרפתי ללימודים בבית הספר של עוצמת הרכות, היתה לי הזכות ללמוד אפשרות אחרת לדו שיח. אפשרות לומר מה שיושב לי בלב, מבלי שהעולם יתמוטט. לומר מה שיושב לי בלב, גם אם העולם יתמוטט.

במערכות יחסים רובנו חיים בתוך הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. מול היקרים לנו אנחנו נוהגים בשני קצוות: מצד אחד שותקים כי ״לא נעים, אולי הוא יפגע״ או מתעלמים כי ״זה לא ענייני״, ״זה לא יעזור״, ומצד שני – מתפוצצים ומטיחים הכל בפרצוף.

בבית הספר שלנו למדתי את האמצע השפוי בין שני הקצוות. תקשורת אמיצה שבה מבטאים את הרגשות והתחושות. תקשורת שבה מבררים, ללא שיפוטיות, מהי המציאות ומה סתם סיפורים. תקשורת שבה ניתן לומר למי שיקר לנו משהו חשוב עליו, משהו שעשוי לעזור לו, לראות משהו שהוא לא רואה.

אתמול היתה לי הזכות להיות נוכחת בעוד שיעור כזה. כל פעם מחדש יש בי את הפליאה הזו, על האומץ. מורות אמיצות שלא מוותרות על אף תלמיד. מורות אמיצות שלא מוותרות לאף תלמיד. מורות שפוגשות כל אחד בקצב שלו. מעיזות לאתגר. מעודדות לפגוש את המחסומים פנים אל פנים. משקפות התנגדויות, באופן שעוקף את המיינד, ונוגע בדיוק במקומות. בכל פעם כשאחד התלמידים בשיעור מעז לזוז מאיזור הנוחות שלו – אני נפעמת. הלב שלי דופק.
הרבה כלים אנחנו לומדים כדי להיות מטפלים טובים. הכלי החשוב ביותר הוא המטפל עצמו.

עומד מולי איש יקר
והוא זקוק לאמת שלי
להגיד? או לא?

נדמה שאחד האתגרים הקשים ביותר בעולמנו הוא האופן שבו אנחנו מתקשרים אחד עם השני. הדרכים שבהן אנו מבטאים את עצמנו. רובנו חיים בתוך הסיפורים של עצמנו, פועלים מתוך ״נדמה לי״ – מבלי לדעת שזה רק סיפור, רק תחושה, ולא המציאות עצמה.

דיבור בשפה אותנטית, אומץ לחשוף ולהיחשף, לגעת באמת, בכאב, להיות פתוח לאהבה, למגע, לקירבה – כל אלה כה חסרים בעולמנו. אבל ניתן ללמוד ולתרגל אותם.
את כל זה אנחנו עושים בבית הספר שלנו.

ועכשיו.
בתום יום לימודים.
אני באה הביתה.
יש משהו שאני רוצה להגיד לך כבר המון זמן ולא אומרת.
אני פותחת את הדלת.
הלב שלי דופק.

הכותבת: Miri Cohen – מצוות ההוראה ומטפלת בכירה.