מה תפקיד המטפל? חלק 2

מה תפקיד המטפל? חלק 2

מאמר מאת ד"ר טובי בראונינג

כמטפלים נצטרך לעמוד מול כל הסוגיות האנושיות, ובעיקר מול מניפולציות של הדפוסים הישנים באדם שאינם רוצים להשתנות. הדפוסים הישנים מתוחכמים ומנסים להפיל גם את המטופל וגם את המטפל במלכודות שלהם. שום תמימות לא תסייע כאן, ולכן על המטפל לעיתים ליפול במלכודות הללו כדי ללמוד מהן.

בפרק הקודם ראינו שללא מחויבות מצד המטופל להציל את חייו – קשה יהיה לו לנצח במערכה שבה המחלות, הבעיות והדפוסים הישנים נלחמים על חייהם בתוכו! גם ראינו שתפקיד המטפל ההוליסטי אינו רק להנעים למטופל. עליו לעשות כל שצריך לעשות כדי לסייע למטופל, לא כדי להיות אהוב. האגו יאמר: "אם המטופל לא מרוצה זה אומר שאני לא מטפל/ת טוב/ה" ולכן אתגר קבוע עבור המטפל הוא לעשות "בדק אגו". אנחנו לא שם כדי להיות אהובים אלא כדי לעשות את העבודה שלנו נכוחה.

אל תקנה את הקורבן שבי!
אם נעשה עבור המטופל את החלק שלו, נהיה כהורה  שמונע מילד למצוא את כוחותיו שלו, ומעודד תלות ונכות. ראינו שהמכשול הגדול ביותר לריפוי עבור המטופל (ועבור כל אחד מאתנו) הוא הקורבנות. משהו בנו מכור לקורבנות, נמשך כבעבותות של קסם להישאר קורבני וחסר אונים אל מול הבעיות שלנו. הדבר הנורא ביותר שיכול מטפל לעשות הוא לשתף פעולה עם הקורבן. אם המטופל הגיע לטיפול, זה בזכות משהו בנשמה שלו שמתחנן שמישהו סוף סוף יפסיק לשתף פעולה עם הקרבן שלו – שמנסה להוכיח לכל העולם שאף אחד לא יכול לעזור לו ושאין לו בררה אלא לסבול – ויאמין בכוח שלו להתגבר ולנצח. אבל במודע הוא עשוי להצדיק ולנסות לשכנע את כולם מדוע הוא קורבן – הרי בפירוש מישהו עשה לו משהו, או הוא נדבק במחלה שלא באשמתו.

אכן בחיים קורים כל מיני דברים, לעיתים קשים ונוראים – השאלה היא האם הקורבנות מנהלת את חיינו? כלומר, מה שחשוב הוא לא אם באמת קרה לו או נעשה לו עוול, אלא הגישה של המטופל (של כל אחד מאתנו) לחיים שלו היא שתקבע לאן פניו מועדות. אם הוא יבין שלא חשוב מה קרה לו או נעשה לו, אף אחד לא יכול לקחת ממנו את הכוח שלו להפיק מרגליות מכל דבר בחיים – הוא כבר מנצח. אם הוא יבין שלא כל מה שקורה הוא באחריותנו, אבל המחויבות לאושר שלנו היא אך ורק בידינו – הוא כבר מנצח.

במקום לנסות לרַצות את הקרבן, תפקידנו הוא לעזור למטופל להיות מסוגל בכלל לזהות אותו! ולא פעם זה דורש מאתנו כמטפלים את האומץ לאפשר למי שעומד מולנו לסבול, כיוון שאם לא יבין עד כמה הקורבנות גורמת לו לסבל, לא ימצא את הכוחות הדרושים לנצח ולהתגבר על המחלה. בספר "עוצמת הרכות" כתבתי תת-פרק בשם: "סוף כל סוף נורא ואיום" על כך שלרוב אנחנו מוכנים להתחייב לריפוי חיינו רק בנקודה שבה המצב כבר באמת בלתי נסבל.

מטפל כמו החיים
כמובן שמטפל צריך לדעת כיצד לשקף למטופל את הקורבן בצורה נכונה ויחד עם זאת לתמוך בכל בחירה שהוא עושה, כי היכן שיש בחירה כבר אין קורבן. אז מחד על המטפל להיות כל הזמן עם חמלה והכלה כלפי הקשיים של המטופל, ומאידך לא "לקנות" את הקורבן או ליפול למלכודת שלו שלא תסייע לאף אחד.

האם זה דורש מהמטפל להיות מושלם? לא, זה דורש ממנו את האומץ והערנות לעבור את כל המלכודות המצפות בדרך – ליפול בהן, ולצאת עם מפתחות לריפוי; לקחת סיכונים בתהליך, לבדוק לכל אורך הטיפול מה עובד ומה לא, מה מעצים את המטופל ומה עושה אותו שוב תלותי וקורבני. לא פעם מטפלים נשחקים, מאבדים רגישות, "נרדמים". אבל אותה דרישה שמוטלת על המטופל – כך גם על המטפל – להיות מחויב לחלוטין, לעצמו, לייעודו, לתפקידו, לחייו ולתהליך הריפוי ההדדי המזדמן בכל טיפול; להיות נוכח, ערני, רגיש, מוכן לשנות כיוון לפי הסימנים, לפי הצורך, לא לקחת באופן אישי ההתנגדויות של המטופלים אבל באופן פרדוקסלי כן להשתמש ביעילות בכל מה שעולה בנו אישית, מבלי להשליך;לתבוע את הנוכחות של המטופל, את תגובתו, את מעורבותו האקטיבית בתהליך שלו. לא לקבל "הרדמות" של המטופל, או חוסר רצון לשתף פעולה והתפנקות בקורבנות. לא לקחת תפקיד של הורה שעושה מהאחר ילד חסר אחריות, להתעקש עבור המטופל על הטוב ביותר עבורו ולצפות שיעשה כך עבור עצמו. המטפל צריך להיות כמו החיים. החיים לא עושים הנחות. החיים כל הזמן משקפים, לא מוותרים.
אין ספק שאת האומנות הזו לא רוכשים בן לילה ובוודאי שלא ניתן לרכשה בלי לעבור בכל התחנות והמלכודות של תהליך הריפוי של עצמנו!