צורך בלתי מודע של מטפל גוף

צורך בלתי מודע של מטפל גוף

מאמר מאת ד"ר טובי בראונינג
בכתבות קודמות ראינו עד כמה חשוב שהמטפל יהיה מודע לצרכיו השונים מהמטופל, מאחר וצורך לא מודע הינו כוח. חוק פיסי גורס שהיכן שיש כוח יש תמיד כוח-נגד, על כן צורך לא מודע של המטפל יגרום מאבק כוחות סמוי ויעכב ריפוי אפקטיבי. ראינו שהדרישה אינה שהמטפל יהיה אדם מושלם ללא צרכים וללא אגו, אלא שהמודעות האמיצה שלו לצרכיו עושה את כל ההבדל באיכות הטיפול. בכתבה הקודמת בחנו צרכים נפוצים בקרב מטפלים העוסקים בנפש.

ניתן לחשוב בטעות שמטפל בעבודת גוף כלשהי, שאינה כוללת תקשורת מילולית או תהליכים טיפוליים מעבר לטיפול הפיסי, בטוח יותר ממלכודות האגו וצרכיו. אולם כל עוד המטפל הוא בן אנוש, הוא נתון למלכודות האגו וכן למתנות שמלכודות אלה טומנות לאמיצים המוכנים להודות בו.

להלן מספר דוגמאות לצרכים של המטפל בעבודות גוף, שהמודעות או אי המודעות לגביהם ישפיעו על איכות הטיפול.

הצורך לתקן את האחר
צורך נפוץ הוא "לתקן" בעיות. מכאן, בתוך דקות, הופך המטופל, האדם שהוא עולם ומלואו ל"מכונית" שהושארה במוסך לתיקון כשבעליה עזב במטרה לשוב בסיום התיקון. המטפל עשוי להתאמץ לתקן את הרכב כשהוא מתעלם שלא במשים מהרוכב. הרבה תלוי בהכשרה ובכלים של המטפל, משום שאם לא נשחרר את הצורך לתקן לא נהיה פנויים להקשיב לסיפור השלם המסופר על ידי הגוף. העניין הוא שאין זה קשה ביותר לתקן בעיה נקודתית. אך מבלי התייחסות קשובה לשורש הבעיה, הגוף יודע פשוט להעביר את מוקד ביטויה לאזור אחר.

הצורך בכוח ובשליטה
הצורך של האגו לשלוט עשוי להתבטא בדקות שקל להחמיצה, אולם הגופנפש של המטופל לא יחמיץ דבר ויגיב בפגיעה. למשל, המטפל עשוי להיות עסוק בעבודה על רגל ימין, כשהמטופל לפתע מבקש שיעבוד על רגל שמאל, או לחילופין על הצוואר. מטפל שאינו מודע לאגו שלו עשוי להתקומם – מי הבוס כאן? ולא יתייחס לבקשה עד אשר יסיים את שלמד לעשות. התייחסות ראויה, אגב, שונה מאדם לאדם. אין הדבר אומר שהמטפל חייב להפסיק ולעבור למקום שהתבקש – לעיתים זה הדבר הנכון לעשות, ולעיתים לא. אולם אם יש למטפל את הכלים הדרושים, תמיד תהיה לבקשה התייחסות שמסייעת לחבר את המטופל לאמת שלו, ולא לצורך הבלתי-מודע של המטפל.

הצורך באישורים
צורך לא מודע "להיות בסדר", לא להכאיב, לא להפחיד, שלא יכעסו עלינו, מביא לא פעם להשלכה נפוצה בטיפול פיסי המתבטאת בניסיון לא/לעשות לאחר את שאני לא/אוהב שעושים לי. הדבר מתבטא לא פעם בזהירות-יתר (או נכון יותר בפחד) מתסכלת כשצריך להיכנס לרקמות באסרטיביות, או להיפך, ללחץ עמוק כי כך נעים לנו, במקום לנחם את הרקמה. זאת במקום להיות פנוי להבדיל בין מה שאני אוהב, בין מה שנכון לי, לבין הצרכים הייחודיים של מי שמולי. (שוב אנו רואים שאותם אתגרים מהחיים בכלל וממערכות יחסים בפרט קיימים בטיפול מול אחר. מודעת כאן וגם כאן היא שעושה את ההבדל.)

ככל שהמטפל יפַתח רגישות לעצמו ולאחר, כך יוכל לזהות את הייחודיות של הגוף הנושם מולו, ואת צרכיו האמיתיים בכל רגע נתון, מעל ומעבר לכל צורך שלו לבצע טכניקה מסוימת, רק משום שכך למד, או לחילופין, משום שדווקא עכשיו הוא רוצה לאלתר על מה שלמד. הגבול מאוד דק כשמדובר בצרכים לא מודעים של האגו שלנו.

לסיכום
מספר הצרכים הוא כמספר האדם. מטפל עשוי להצטרך לפרוק את שעל ליבו, או להיראות ידידותי, ועקב כך, עשוי לדבר למכביר בעת הטיפול הפיסי, כאשר למטופל חשוב השקט והקשב הפנימי לעצמו בעת זו. באותה מידה ייתכן גם ההיפך. המטופל עשוי לשאול ולבקש תשובות מהמטפל, שעשוי להיות מאוד מכונס בתוך עצמו, לשמור מידע, לשמור כוח, או אפילו לחקות את הרופא המופנם של ילדותו. שוב, כולנו בני אדם, ואין אנו נדרשים להיות נטולי צרכים או אגו. לעומת זאת מודעות לצרכינו יש בכוחה להפוך אותם לאוצרות של גילוי עצמי והעצמת הריפוי הן לנותן והן למקבל. זוהי אומנות הריפוי ההדדי – בטיפול כמו בחיים. זוהי האומנות האמיתית.
עוד בנושא המודעות לצורכי המטפל, מאמרים נוספים על המטפל ועל תהליך הטיפול הדו-סטרי, בספר "עוצמת הרכות".