זוגיות מהגוף אל החוץ

מתוך הספר: "עוצמת הרכות" / טובי בראונינג / הוצאת מודן

אם ברצונך להבין את הדפוסים במערכות היחסים בחייך, כל אשר עליך לעשות הוא להתבונן ביחסיך עם גופך. שם תמצא דפוסים זהים, שכן יחסיך עם אחרים אינם אלא ראי ליחסיך עם עצמך. 

גופנו עצמו הוא מערכת יחסים – כל רקמה ואיבר מקיימים מערכות יחסים עם איברים אחרים. עצמות, שרירים ועצבים מטפחים קשרים ביניהם ובונים יישוב שיתופי. כך, אם אחד מהם סובל, סובל הארגון כולו. 

הדרך שבה מתפקד הארגון תלויה במזון שהוא מקבל ממרכז האספקה. אם זורמת בעורקים קבלה עצמית, ההרמוניה שולטת במערכת היחסים הפנימית. לעומת זאת, נזיפות עצמיות חוזרות ונשנות, אי-שביעות רצון, שנאה עצמית וחוסר ביטחון יביאו לסכסוך ומהומה בין מרכיבי הגוף. כל עוד אנו חיים עלי אדמות, גופנו הוא ביתנו במשך עשרים וארבע שעות ביממה. יחסי הבית הזה ישפיעו בהכרח על כל קשר חיצוני.

הזוגיות או חיי הנישואין שלנו ישקפו את הנישואים הפנימיים בין ההיבטים השונים של עצמנו, ולהפך. לדוגמה, היחס בין צד שמאל לצד ימין בגופנו המקבילים למרכיבים הנקביים והזכריים שלנו, ישקפו בצורה מדויקת את היחסים שאנו יוצרים עם המין האחר. במילים אחרות, יחסי "הבעל והאישה" הפנימיים וכובד משקלם היחסי, ישליכו על יחסינו החיצוניים. לעתים, נראה שאנשים וגופם עובדים זה נגד זה. הם אומרים, למשל: "אני רציתי לבוא, אבל הגב שלי נתפס ובגד בי … " כשאנו מושכים לכיוון מנוגד מגופנו, ישתקף הפירוד הזה גם ביחסינו החיצוניים. נתק מגופנו יוביל בהכרח לשסע ביחסינו. יחסים מתחילים ברגשות הפנימיים, והדבר נובע מיחסינו הבסיסיים עם גופנו. 

כשהיחסים שלנו עם גופנו  מתבססים על חשדנות והם נעדרי אמון הדדי (וזהו אכן המצב במקרים רבים) כמה אמון נהיה מסוגלים להעניק לזולת? כשאנו חושדים בידידנו הקרוב ביותר, גופנו, שהוא פועל נגדנו, תתגלה, במוקדם או במאוחר, תחושה של בגידה ביחסינו. כשאנו מנסים ללא הרף לאלף את גופנו לשנות אותו ולשלוט בו, אנו עלולים למצוא את עצמנו במערכות יחסים שבהן נהיה עסוקים בניסיון תמידי לאלף את בני הזוג שלנו ולשלוט בהם. 

ליזה

בגיל עשרים ושש היתה ליזה דוגמנית מצליחה. היא הגיעה אלי על מנת לעבור סדרת הפעמות, מכיוון שהיתה אומללה עקב יחסיה עם פרופסור באוניברסיטה.

"אינני מסוגלת להבין זאת," אמרה, "אני מטלטלת בין תחושת גאווה בו לבין תחושות רוגז וגועל מוחלטים כלפיו."

עם התפתחות התהליך בפגישות הבאות, הופתעה ליזה לגלות שכך בדיוק הרגישה כלפי עצמה וכלפי גופה. גם כאן היטלטלו יחסיה בין גאווה על הישגיה ועל גופה, לבין תקופות שחשה מיאוס מוחלט כלפיו. ליזה מעולם לא היתה שבעת רצון מגופה. הוא תמיד נראה לה לא מושלם. כשנשאלה אם תוכל להחצין את הרגשות האלה כלפי בן זוגה, צחקה: "בדיוק! הוא טוב כל-כך אלי, עוזר ומבין כל-כך, אבל לא משנה מה הוא עושה  – אף פעם אינני מרוצה ממש."

הדבר בלתי נמנע  – את אשר אנו מסרבים לתת לעצמנו או לגופנו, אנו דורשים מאחרים. אך אם לא נמלא את החסר לנו במו ידינו, איש לא יוכל למלא עבורנו. יתר על כן,  אנו משליכים על אחרים את מה שאנו עושים לעצמנו. הדבר כה מקובל, עד שאם תוכל לפענח את היחסים בין אדם לגופו, תוכל לבטח לדעת כיצד צפוי אותו אדם לנהוג כלפיך.

הכרתי פעם אישה שסבלה מאלרגיות קשות שהיו תוקפות אותה בין תקופות של בריאות מושלמת. כשהיתה אותה אישה בריאה, היא היתה חזקה, שופעת חיוניות ומרץ, ולפתע, עם פרוץ האלרגיות, היא היתה נעשית משותקת, כאילו גססה. גופה היה מצטמק, ועורה היה מתכסה, בין שאר הסימנים המשחיתים שפגעו בה, פריחה מדממת.

דפוס מערכות היחסים שלה היה זהה. תחילה היתה נהנית מקשר אידאלי והרמוני עם מישהו, ואז, לפתע, התמלאה מערכת היחסים בפציעות, בנזקים, בוויכוחים ובפגיעות, שהותירו את בני הזוג פגועים עד עמקי נשמתם ואת החברות – משותקת.

אם אנו רודפים, משפילים או דוחים את עצמנו, אנו צפויים למשוך בני זוג שנוכל להשליך עליהם בדיוק את אותן עמדות. כך, נכוון את כל האנרגיות שלנו להילחם בהם, להתמודד איתם או לנטוש אותם.

אמנם, כל הדרמה הזו עלולה להסיט את תשומת לבנו מיחסינו הפנימיים ומרגשותינו, בעודנו מעסיקים את עצמנו בהאשמות הדדיות, ורואים את עצמנו בתפקיד הקורבן, אולם כל אלה אינם מביאים איתם את האושר הנכסף. אנו כלואים במעגל קסמים, עד שלבסוף נחזור אל עצמנו.

רון  וקתי

רון סבל מהתקפים חוזרים ונשנים של כאבי גב תחתון, שהיו משתקים אותו. כל הטיפולים הכירופרקטיים שעבר במשך השנים לא הועילו. רון התכחש לגופו בתקווה שאחרים "יתקנו" אותו,  אבל הגוף, כביכול, סרב לשתף פעולה ומצבו הלך והתדרדר.

כשבא לסדנת ע"ר, גילה רון לראשונה את נושא ההקשבה לגוף, עניין שנגד את הרגלו עד כה – להילחם נגדו. במהלך ההפעמה קיבל רון עידוד להקשיב לגופו ולדבר מתוכו, כאילו הוא עצמו היה הגב שלו.

הדבר אמנם נראה לו מוזר, אך הוא היה מוכן לנסות. רון, או בעצם גבו, אמר: "אתה דורש ממני  יותר מדי… מצפה ממני ליותר מדי… כלום מספיק לך. אתה מעמיס עלי משקל כבד כל-כך וחושב שזה מובן מאליו שאעשה הכול עבורך… ומה אני מקבל? לא הפסקה, לא תענוג, לא אהבה, לא תודה – רק עוד עומס!" רון צחק, כפי שקורה לאנשים כשהם שומעים את גופם מדבר אליהם.

"את יודעת," אמר לי, "זה מדהים, אבל כך בדיוק אני מרגיש כלפי אשתי! הרבה פעמים אני חושב שהיא דורשת ומצפה ממני ליותר מדי. למרות שאני מרגיש שאני עושה המון, כלום לא מספיק בשבילה. אחר כך, אני מתלונן בפניה שאין לי מנוחה, הנאה או תודה… וכל הזמן, אני זה, שבעצם, מעולל זאת לעצמי!"

עד מהרה, קישר רון בין יחסיו הפנימיים לאלה החיצוניים, אך לא תמיד זה קורה מהר כל-כך. זמן רב עלול לחלוף לפני שנבין מניין נובעת האנרגיה הזו מלכתחילה.

מלבד התובנה שהאירה את ראייתו של רון באשר ליחסיו עם אשתו, הוא גם עשה את הצעד הראשון לריפוי גבו ולריפוי היחסים בין כל חלקיו, במקום לשאת אותם ולהתייחס אליהם כמרכיבים מכעיסים הפועלים נגדו.

היתה לי גם הזדמנות לעבוד עם אשתו של רון, קתי. תפקידה במשחק התפקידים הרגיל במערכת היחסים היה חוסר הסיפוק. היא נהגה להאשים את רון כי הוא אינו מעניק לה מספיק אהבה ותשומת לב,  וטענה כנגדו שהוא לא מקדיש לה מספיק זמן. כשבחנה את יחסיה עם עצמה ועם גופה, אמרה: "אני חייבת להודות שזהו בדיוק היחס שלי לעצמי. אין לי מספיק זמן או אהבה לעצמי או לגופי. רק כשאני חולה, אין לי ברירה אלא להקדיש לו תשומת לב כלשהי!"

"ומה שמצחיק הוא," המשיכה קתי, "שכשאני חולה אני מאשימה את רון שהוא מקדיש לי אפילו פחות תשומת לב."

שוב מושלכת הדינמיקה הפנימית על דרמה חיצונית. קתי לא הקדישה לעצמה תשומת לב רבה בחייה הטרודים, אפילו כשגופה התחנן לכך וחלה, והעדיפה להשליך את הזנחתה על רון.

הזיווג הזה, ככל הזיווגים, היה מושלם! רון היה זקוק למישהי חסרת סיפוק, שהוא יכול היה להשליך עליה את ה"אף פעם לא מספיק טוב" שלו, ואת רגשי ה"רדי ממני" של גבו. קתי, מצדה, היתה זקוקה למישהו שלא ייקח פסק-זמן, שהיא תוכל להשליך עליו את רגשי החסך הפנימי, ההזנחה והעדר האהבה. כך, כפי שקורה לרוב, היו שניהם כה עסוקים בהאשמות ובניסיונות לקבל מבחוץ, עד שלא נותר להם פנאי לגלות מי באמת מנציח את אומללותם.

הווריאציות הקיימות רבות כמספר בני האדם.  ניתן להשליך את הדרמה הפנימית על הבמה החיצונית: חברים, מטפלים, מורים, עמיתים בעבודה, מעסיקים ועוד, כמו גם על יחסינו האינטימיים. עם זאת, למרות כל הכאב, התסכול או המאבק שאנו חווים בקשרינו עם הזולת, אותם יחסים גם מעניקים את פוטנציאל הריפוי הטוב ביותר! אם נשתמש בהם כבמראה המשקפת את עצמנו, לא רק שלא נגווע בהרס הדדי, אלא שהם יהיו לנו למרפא, גילוי עצמי, פליאה וצמיחה.

שים לב למתרחש, כאשר תתבונן במשך שבוע אחד ביחסיך עם אחרים  כראי של יחסיך עם עצמך. פשוט חווה, ללא שיפוט או ביקורת עצמית. אינך צריך לעשות דבר מלבד להתבונן. 

זכור, אותם יחסים שמכאיבים או שמכעיסים ביותר, הם הצופנים בחובם את המפתח לריפוי, משום שהם משקפים את הדרך שבה אתה מתייחס אל עצמך.            

תהיה טענתך כלפי אותו אדם אשר תהיה,  עצור לרגע והגדר אותה בפירוט. כעת חשוב, האם ייתכן שגופך יכול היה לטעון את אותה טענה  כלפיך? שים לב למה שיתפתח מכאן ואילך, כשאתה מודע למראה שלפניך!

המאמר מאת: ד"ר טובי בראונינג מפתחת שיטת "עוצמת הרכות" ((Holistic Pulsing ומחברת הספרים "עוצמת הרכות" ו "איך הפכה האישה לגבר: על הפחד מהשומן, הפחד מהנשי והתמוטטות החברה".